מזרח – מערב (13)

באביב ההוא התחלנו להפיל מטוסי אויב בלבנון.
אחד מצעירי הטייסת, רפי, הפיל מסוק סורי בבקעא.
אמיר הפיל מיג 21.
אבל הנושא שהעסיק אותנו ואף בלע אותנו היה הכור הגרעיני הסמוך לבגדד.
איך מוחקים את ה"כמעט" ההוא של אילן והופכים את התשובה שהאלוף עברי חיכה לה ל"אפשרי"?
ברור שלא נמריא מהבסיס שלנו בצפון, אלא מבסיס דרומי, עציון הסמוך לאילת. הנתיב הנסתר ממוצבי המכ"מ הירדניים, הסעודיים והעיראקיים עובר בגובה נמוך, מדרום לעקבה, דרך צפון סעודיה.
גם נתיב זה מתגלה ברבע השעה האחרונה של הטיסה למכ"מים העיראקיים, אבל מכך אין מנוס: בגדד איננה דימונה. היא שוכנת בליבו של מרחב גדול ושטוח שקל מאד להגן עליו.
בעקבות ההפיכה האיסלמית באירן פתחו העיראקים במלחמה נגדם, והסיכוי להפתיע אותם ירד. האירנים ניסו לתקוף את הכור ונכשלו, ובכך העלו עוד יותר את הערנות של מערכת ההגנה במרחב בגדד.
בשלב מסוים גילה המודיעין שלנו חטיבת טילי סא-6 ערוכה מסביב לכור, בנוסף לכל מה שהיה שם קודם.
הייתי עד לכעס הצונן שטִפטף מפקד החיל על ראש להק מודיעין בתגובה לגילוי זה.
האלוף עברי היה בטוח שהמודיעין שלנו גילה זאת זמן רב לאחר שהחטיבה התמקמה שם.
הטראומה שהנחיל לנו טיל זה במלחמת יום כיפור המשיכה לרדוף אותנו.
אבל אני חששתי פחות מסוללות הטילים ויותר ממטוסי האויב – מיגים רוסיים ומיראז'ים צרפתיים.
באזורי חזית, כמו תעלת סואץ או רמת הגולן, קל למתגונן להרחיק את מטוסיו ולאפשר לסוללות הטילים לשגר על כל מטוס שהן מגלות – "אש חופשית".
אבל באזורים כמו בגדד, דמשק, קהיר או תל אביב – קשה מאד לעשות זאת, והסיכוי שסוללת טילים תדע בוודאות שהמטרה היא מטוס אויב – נמוך מאד.
לעומת זאת, מטוס אויב שמגלה אותי ומציק לי לא צריך לשגר עלי טיל או לירות עלי מתותחיו. מספיק שיגרום לי לעשות עוד פניה מעל בגדד או להפעיל את המבער האחורי לכמה שניות – וכבר העלה מאד את הסיכוי שאנטוש את המטוס בדרך חזרה בגלל מחסור בדלק.
במקרה הטוב מעל ירדן.
את ה"כמעט אפשרי" ההוא של אילן הפכנו ל"אפשרי" בשני צעדים פשוטים – פשוטים כמו הקֶשר הגוֹרדי ובֵיצת קולומבוס.
על חסרונו של התידלוק האווירי פיצינו חלקית בכך שנשארנו מחוברים למיכליות התידלוק – בַּאוּזֶרים – ממש עד ההמראה.
אמנם זה הגדיל את משקל ההמראה, שגם כך היה גדול מהמותר לפי הסֵפר האמריקאי, אבל לא היתה ברירה.
כך חתך אלכסנדר מוקדון בחרבו את הקשר הגורדי.
ועדיין חסרו לנו כמה מאות ליברות של דלק.
הצעד השני היה נועז יותר.
המיכלים הראשונים שמזינים את מערכת הדלק של המטוס הם שני המיכלים הנתיקים התלויים מתחת לכנפיים. היה ברור לנו שאין מנוס מלהיפטר מהם ברגע שהם מתרוקנים, כארבעים דקות לאחר ההמראה.
ההתנגדות האווירודינמית שלהם גדולה, והשלכתם תסגור, לפי החישובים שעשה אילן, את הפער המבוקש – ותמחק את ה"כמעט" הארור ההוא, שרדף אותנו במהלך 1980.
הבעיה הגדולה היתה, שבספר המטוס האמריקאי היה כתוב שאסור להשליך את המיכלים האלה אם תלויות לצידם פצצות מתחת לכנפיים.
הנֵץ הוא מטוס קטן והמרחק בין המיכלים לפצצות – זעיר.
זה פשוט אסור, ולא בכדי.
אבל לא היתה ברירה והחלטנו לעשות זאת.
בדיוק כפי שקולומבוס העמיד את הבֵיצה ההיא.
במַכה.
הקליפה נסדקת, אבל המשימה מבוצעת.
===================================
תמונות:
הקשר הגורדי / ביצת קולומבוס (שחור-לבן) /
אוֹסירַק / SA-6

תגובות בפייסבוק:

תגובות בפייסבוק

One comment

  1. פינגבק:מזרח - מערב (12) | אתר ותיקי טייסת 253

השאירו תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: