שילוש קדוש
תאונה היא הזדמנות נהדרת לראות דברים שלא רואים, כמו חפירה ארכיאולוגית.
למשל, שחיל האוויר האמריקאי היה פעם חלק מצבא-היבָּשה, ה-ARMY .
רק עכשיו אנו מבינים עד כמה זרוע האוויר של הצי, אלה שטסנו איתם בקליפורניה לפני שנתיים בערך, דומה לנו.
מדריך וחניך, שניהם אמריקאים, עם מטוס חום-ירוק-צהוב ישראלי, יורדים מהמסלול בנחיתה. נוסף לכול הם גם מכבים מנוע מאוחר.
כונס האוויר הנמוך של הנֵץ בולע הרבה עפר ואבנים. מנוע המניפה הגדול לא אוהב את התפריט הזה. נזק גדול, אבל שני הטייסים לא נפגעו כלל.
אנחנו מחכים לתחקיר בטייסת, לשיחה על התאונה.
הימים עוברים. דממה. כאילו דבר לא קרה.
ובארץ מוצאים את גופתו של אורון ירדן. בנתניה. איזה דבר נורא.
מגיע יום שישי. סופסוף נפגשים כל הטייסים, דבר שקורה אצלנו כל יום. סגן מפקד הטייסת ממלמל כמה מלים של כלום ומזמין את כולם ל-HAPPY HOUR – כוס בירה לקראת סוף השבוע.
אני כבר לא יכול. מצביע ומבקש בחשָש לדבר על תאונת הנחיתה שקרתה לְ"מטוס שלנו".
משׂתררת דממה של מבוכה. הרי זה סוּבּ יוּדיצה. הוועדה חוקרת. אסור לדבר.
הולכים לשתות בירה. עברנו עוד שאלה ישראלית מביכה.
It’s really refreshing to have you here
***
ואז הגיעה המשלחת השניה. שוב ארבעה טייסים.
גם שם היה מישהו לבדו – רווק צעיר, אילן רמון.
בראש המשלחת עמד אודי בן-אמיתַי, גבוה ושתקן.
הוא לא היה מחייך כמו אבשה, אבל גם אצלו היה השקט מדבר.
הוא בא עם אשתו הצעירה, אסתי, ועם ילדה קטנה. מיה.
היתה סביבם איזו הילה שאפשר היה למשש, קרינה של אושר.
אבל בטח הרגשתי כך כי הייתי שם לבד, וגם כי המבט אחורה טבול בידיעה שהוא נהרג בתאונה פחות מִשָנה לאחר מכן.
כשכבר היינו חזרה בארץ הגיע מברק ממנו:
"כבה לי מנוע בטיסה באשמתי. נחתתי בשלום. חוזר לארץ"
אם כבר כבה המנוע, עדיף שזה יקרה ב-F16 מאשר במטוסי כנף הדלתא שאודי ואילן טסו בהם לפני כן.
אלה נופלים כמו אבן. הנֵץ גולש ממש כמו דאון.
היה די קשה לשכנע אותו להישאר שם, אבל הוא השלים את הקורס וחזר כמתוכנן עם כל הרביעיה, כולל אסתי ומיה ואילן.
הייתי צריך להבין מהחלומות החוזרים על הטיסה האחרונה של סנט-אקזיפרי, על הנחש שאורב, שנחיתת האונס המוצלחת הזו היתה נורית אזהרה.
כמו אבשה, שהפסיק אז לחייך; כמו יוגב, הנווט החכם והאיש הנפלא, עם השפם השחור והכיפה הסרוגה, שיָכול היה לפקד על טייסת תוך שנים ספורות לולֵי נפל בתעלה.
אני מביט עליהם אחורה ממרחק השנים עם המשקפת הפלאית, ארוכת המוקד, מושיט יד ונוגע בהם.
מישהו אמר פעם, אל תשאלו אותנו מה היה שם; אנו שונים מהם, מאלה שנשארו שם. אילן ואודי ואבשה ויוגב.
אלה שנשארו צעירים, מלגלגים עלינו, המזדקנים ומביטים אליהם אחורה, מאמצים את עינינו מול אור החמה וקוראים בגיל:
"קשר עין !!"
הוּא שָׁט בְּרִקְמַת עַרְפִלִּים
עֶשֶׂר אַמּוֹת עַל פְּנֵי הַיָּם.
אֵין הוּא רוֹאֶה אֶת אֹדֶם הַשֶּׁמֶשׁ
אַךְ גַּם הַסּוּפוֹת חָדְלוּ מִמֶּנּוּ
הדלק הלך ואזל, למרות ריח הדבש של המרווה הפורחת בלבן.
===============================
בתמונה הצבעונית, מימין:
רני פלק, אילן רמון, דובי עופר, עמוס ידלין
שחור-לבן:
מימין אודי בן-אמיתי (חולצת פסים)
משמאל אילן רמון (מורח לו משהו)
פינגבק:מזרח - מערב (8) | אתר ותיקי טייסת 253