להמשך הסיפור לחצו כאן.

הם תידלקו באוויר חמש פעמים ולאחר נחיתה שלפו דגל ישראל ענק ונִפנפו בו, כחול לבן מבהיק, בשִׂמחה שקטה של מי שהביסו את העייפוּת ואת הרוחות ואת העננים, ובעיקר את מי שאמרו:

לא זה המטוס הנכון.

מהר מאד התברר עד כמה נכון.

***
אמיר ושלושת חבריו למשלחת השלישית שבים גם הם לארצנו.

מלחמת אזרחים בלבנון. גם להם יש לֵיל סכינים ארוכות.
מחתרת יהודית מתנקשת בראשי ערים בגָדה.
שביתה במספנות של גדנסק, בפולין. אחד, לֶך ואלנסָה.
תינוקת נעלמת באוסטרליה. נחטפה?

המטוסים ממשיכים לחצות את האוקיינוס.
עכשיו כבר אין אלה מטוסים שהיו מיועדים לאירן ונמכרו לנו בגלל ההפיכה האיסלאמית שם.
עכשיו אלה מטוסים ישראליים, גם אם קשה להבחין בהבדלים הפעוטים ביניהם.

הגיע הזמן להקים את הטייסת השנייה, 110, בקצה הדרומי של הכנף.
אנו זוכרים אותה כטייסת מיתולוגית של מטוסי ווֹטוּר, מפציצים צרפתיים קלים.
כמו הקורנס, גם לווטור היה דגם מיוחד למשימות מודיעין – צילום.
אבל לווטור ההוא היה חרטום שקוף, בו ישב הנווט.

אני קורא לאודי, המיועד להיות סגנו של אמיר שם.
הוא מתייצב בפתח המשרד, ראשו נוגע כמעט במשקוף, ומקשיב דוּמָם.

מה אתה שותק כל הזמן, אני מפציר בו.
לפני שאתה עוזב אותנו, תן לי איזה פידבק על התקופה שהיית פה וטסת אתנו. זרוק לי איזו עצם.

הוא מהרהר כמה שניות ואומר, לתדהמתי, מבלי לחייך:
"תיזהר מִקולה"

והולך, לפני שאשאל מאיפה באה הפצצה הזאת.

================================

תמונות: לֶך ולֶנסה / מספנה בגדַנסק /
שדה תעופה באיים האַזוריים / ווטור (צרפתי)

להמשך הסיפור לחצו כאן.

לסביון, לפנינה ועמוס ירדן. מה אומרים להורים שאיבדו ככה ילד?
בן זקונים זה קשה עוד יותר? אני נזכר ביעקב, טרוף טורף יוסף.
פנינה לא מפסיקה לדבר על הרוצח, צבי גור.

תקליט חדש, חמוש במשקפיים. זה כדי לתת לה בזִיכְרון.

היא מבקשת לקפוץ לשפת הים.

אני מוציא את המשקפת ארוכת המוקד ומנסה שוב להביט מערבה, לחוף של מרסיי.

זה מצליח רק כשאני לבד.

***
מפקד החיל קורא לי לתל אביב. לא אומר מה הסיבה.
פייפר לשדה דוב. זה המטוס שבו המראתי לראשונה, בסירקין, בשנת 66, ובו עשיתי את טיסת הסולו הראשונה. אבל היום כבר מתניעים אותם חשמלית, לא במשיכה של הפרופלור. גלגל זנב, חרטום גבוה. סטרטר ולדרך. מה עברי רוצה? משונה שלא אמר.

הארובה של רידינג. שדה דוב. תל אביב. הקִריה.

עברי היה מפקד בית הספר לטיסה כשעברנו מתל-נוף לחצרים. מי כמוהו יודע כמה קשה היה לי בשלבים מסוימים של הקורס.
כשהעניק לי את הכנפיים חייך מתחת לשפמו הצהבהב ואמר:
"כחוּט השׂערה"
אז הוא עוד היה מחייך.

עכשיו מצחו שעון על ידו והוא מגביה אלי את מבטו הבהיר:
"שֵב"
ואז הוא מספר לי על כור גרעיני שהעיראקים בונים ליד בגדד בעזרת הצרפתים. מזכיר קצת את דימונה. גם כאן ההספק קצת קטן מדַי בשביל חומרים בקיעים, וגם כאן יתגברו כנראה על הבעיה.

ומבקש לבדוק אם ניתן יהיה לתקוף את הכור הזה בעזרת מטוסי הנץ לכשיגיעו. כלומר, ברור לו שאין בעיה כנראה להגיע לשם ולהשמיד אותו. השאלה שמטרידה אותו היא אם יהיה מספיק דלק לחזור.

בגדד !

האמריקאים לא סיפקו לנו מטוסי תידלוק באוויר שמתאימים למטוסי בז ונֵץ. התעשייה האווירית מפתחת מערכת כזאת שתהיה מוכנה בתחילת 82. אבל בשנת 82 הכור הזה כבר יהיה "חם" – פעיל רדיואקטיבית – ואם פוגעים בכור פעיל מקבלים מה שקרה כמה שנים אחר כך בצ'רנוביל.

אז מדברים על סוף 80 או תחילת 81, בלי תידלוק באוויר.
ואת זה מטיל האלוף עברי על מי שקיבל אצלו כנפיים "על חוט השׂערה".

שדה דוב. הפייפר. השמיים, שהיו כחולים בדרך לתל אביב, כבר שחורים.
אני ממהר צפונה, אבל הפייפר קאבּ לא יודע למהר.
אני עובר מערוץ הבקרה לערוץ הפרטי שלי ושל סנט אֶקס.
סוף סוף יש לי משימה שמשתווה לדברים העצומים שהוא עשה – הדואר מאירופה לפטגוניה, הניסיון שלא צלח לשבור שיא מפריז לסייגון, ההתמודדות המפוארת עם הלופטוואפה מעל שמי צרפת הכבושה.

אל תהיה לי גיבור, הוא אומר, ואני מבין היטב לְמה הוא מתכוון.
מהניסיון לשבור שיא הוא יצא בנס, בזכות בדואי שמצא אותו ואת המכונאי שלו גוועים בצמא בסהרה, לאחר שהתרסקו שם בלילה.

נכון שיצא מזה ספר מופלא, אבל את זה קשה לתכנן.
מההתמודדות עם הגרמנים נשאר רק הצמיד שנתנה לו רעייתו קונסואלו. אבל את זה לא יכולתי לדעת אז.
מצאו את הלייטנינג שלו מול מרסיי רק ב-98, וזיהו אותו בזכות הצמיד.
מגופו שלו לא נותר זכר, אבל לוּ עשה את מספר הטיסות שהוקצב לו אז, היה יוצא ממלחמת העולם בחיים.

הוא כנראה לא רצה לצאת בחיים מהמלחמה, אבל את זה עוד לא הבנתי ב-1980.

אני נוחת ברמת-דויד, מצלצל לאילן ודוהר לטייסת. אילן הוא קצין הניווט שלנו והוא יושב כל הלילה על המפות ועל הטבלאות.

בבוקר הוא עולה אלַי למשרד עם החיוך ההוא שלו, עיניו אדומות, ולוחש:
"כמעט אפשרי".

כמה הייתי נותן כדי לשמוע אותו שוב, אומר את שתי המלים האלה.
כדי לראות שוב את החיוך הביישני הזה.

====================================

תמונות: דויד עברי / חמוש במשקפיים /
מטוסו של סנט אקזופרי / הצמיד שנמצא במטוס

לחצו להמשך הסיפור

תאונה היא הזדמנות נהדרת לראות דברים שלא רואים, כמו חפירה ארכיאולוגית.
למשל, שחיל האוויר האמריקאי היה פעם חלק מצבא-היבָּשה, ה-ARMY .
רק עכשיו אנו מבינים עד כמה זרוע האוויר של הצי, אלה שטסנו איתם בקליפורניה לפני שנתיים בערך, דומה לנו.

מדריך וחניך, שניהם אמריקאים, עם מטוס חום-ירוק-צהוב ישראלי, יורדים מהמסלול בנחיתה. נוסף לכול הם גם מכבים מנוע מאוחר.
כונס האוויר הנמוך של הנֵץ בולע הרבה עפר ואבנים. מנוע המניפה הגדול לא אוהב את התפריט הזה. נזק גדול, אבל שני הטייסים לא נפגעו כלל.

אנחנו מחכים לתחקיר בטייסת, לשיחה על התאונה.
הימים עוברים. דממה. כאילו דבר לא קרה.

ובארץ מוצאים את גופתו של אורון ירדן. בנתניה. איזה דבר נורא.

מגיע יום שישי. סופסוף נפגשים כל הטייסים, דבר שקורה אצלנו כל יום. סגן מפקד הטייסת ממלמל כמה מלים של כלום ומזמין את כולם ל-HAPPY HOUR – כוס בירה לקראת סוף השבוע.
אני כבר לא יכול. מצביע ומבקש בחשָש לדבר על תאונת הנחיתה שקרתה לְ"מטוס שלנו".

משׂתררת דממה של מבוכה. הרי זה סוּבּ יוּדיצה. הוועדה חוקרת. אסור לדבר.
הולכים לשתות בירה. עברנו עוד שאלה ישראלית מביכה.
It’s really refreshing to have you here

***

ואז הגיעה המשלחת השניה. שוב ארבעה טייסים.
גם שם היה מישהו לבדו – רווק צעיר, אילן רמון.

בראש המשלחת עמד אודי בן-אמיתַי, גבוה ושתקן.
הוא לא היה מחייך כמו אבשה, אבל גם אצלו היה השקט מדבר.
הוא בא עם אשתו הצעירה, אסתי, ועם ילדה קטנה. מיה.
היתה סביבם איזו הילה שאפשר היה למשש, קרינה של אושר.

אבל בטח הרגשתי כך כי הייתי שם לבד, וגם כי המבט אחורה טבול בידיעה שהוא נהרג בתאונה פחות מִשָנה לאחר מכן.

כשכבר היינו חזרה בארץ הגיע מברק ממנו:
"כבה לי מנוע בטיסה באשמתי. נחתתי בשלום. חוזר לארץ"

אם כבר כבה המנוע, עדיף שזה יקרה ב-F16 מאשר במטוסי כנף הדלתא שאודי ואילן טסו בהם לפני כן.
אלה נופלים כמו אבן. הנֵץ גולש ממש כמו דאון.

היה די קשה לשכנע אותו להישאר שם, אבל הוא השלים את הקורס וחזר כמתוכנן עם כל הרביעיה, כולל אסתי ומיה ואילן.

הייתי צריך להבין מהחלומות החוזרים על הטיסה האחרונה של סנט-אקזיפרי, על הנחש שאורב, שנחיתת האונס המוצלחת הזו היתה נורית אזהרה.

כמו אבשה, שהפסיק אז לחייך; כמו יוגב, הנווט החכם והאיש הנפלא, עם השפם השחור והכיפה הסרוגה, שיָכול היה לפקד על טייסת תוך שנים ספורות לולֵי נפל בתעלה.

אני מביט עליהם אחורה ממרחק השנים עם המשקפת הפלאית, ארוכת המוקד, מושיט יד ונוגע בהם.

מישהו אמר פעם, אל תשאלו אותנו מה היה שם; אנו שונים מהם, מאלה שנשארו שם. אילן ואודי ואבשה ויוגב.

אלה שנשארו צעירים, מלגלגים עלינו, המזדקנים ומביטים אליהם אחורה, מאמצים את עינינו מול אור החמה וקוראים בגיל:

"קשר עין !!"

הוּא שָׁט בְּרִקְמַת עַרְפִלִּים
עֶשֶׂר אַמּוֹת עַל פְּנֵי הַיָּם.
אֵין הוּא רוֹאֶה אֶת אֹדֶם הַשֶּׁמֶשׁ
אַךְ גַּם הַסּוּפוֹת חָדְלוּ מִמֶּנּוּ

הדלק הלך ואזל, למרות ריח הדבש של המרווה הפורחת בלבן.

===============================
בתמונה הצבעונית, מימין:
רני פלק, אילן רמון, דובי עופר, עמוס ידלין

שחור-לבן:
מימין אודי בן-אמיתי (חולצת פסים)
משמאל אילן רמון (מורח לו משהו)

להמשך הסיפור לחצו.

פתחתי את "חדר המורים" של אהרון שבתאי וקראתי בקול:

"…קֻפְסוֹת כְּחֻלּוֹת מְרֻשָּׁתוֹת שְׂפָתַיִם, כְּמוֹ יְלָדוֹת שֶׁל תְּנוּעַת נֹעַר, נָחוֹת עַל סִפְרֵי 'הַחֶשְׁבּוֹן הַמַּעֲשִׂי'…
…הָאָרֶץ נִבְנֵית בִּתְעוּדוֹת שֶׁל סֵפֶר הַזָּהָב.
זָקֵן שׁוֹתֵל יַעַר, נַעַר שָׁט בַּשָּׂדוֹת, בֵּין זַרְזִירִים…

חֲצִי כּוֹס תֵּה שֶׁל הַמּוֹרָה לְאַנְגְּלִית נִשְׁאֲרָה עַל מַפַּת הַקְּטִיפָה הַיְּרֻקָּה.
אוֹר שׁוֹטֵף אוֹתָהּ. אֵין אִיש…"

הרמתי את עינַי מהספר ופגשתי מבטים תמֵהים. יותר לא ניסיתי.

***

וכבר יורה מישהו – מי? – ב-JR – ההוא מ"דאלאס". ובני ערובה אמריקאים באירן. ומתפרץ סנט הלן – ההר ההוא, לא כל כך רחוק מיוּטה.
ביָם הצפוני נהרגים מאה ועשרים איש בהתמוטטות של אסדת קידוח נורבגית.

ואנו מתניעים את מכוניותינו לכבוד סוף השבוע האביבי ויוצאים לטיול.
שלוש משפחות קטנות ואיש אחד בלי משפחה. שלוש מכוניות.
אל הפארק הלאומי גראנד טיטוֹן. אל יֶלוסטוֹן פארק.

בברזיל נולד אז רוֹנאלדיניוֹ ובארץ איתַי טיראן, אבל לא ידענו זאת.

שמענו קלטות של ג'וני קאש ואריק אינשטיין והביטלס, ושרנו איתם.
חגי צוחק ומחליף לקלטת של הבי-ג'יז.

לקראת ערב, בכניסה לעיר קטנה בשם מורָן ראינו כתובת מוארת -VACANCY. ענת של רליק ואורה של חגי מצאו שם מוטל נחמד ולא יקר. הילדים זינקו מהמכוניות, צווחו בשמחה וקיפצו אל נדנדה שחיכתה להם בין עצים.
אבל השמחה היתה מוקדמת. בִתו של הרמטכ"ל קָרבה אלי ואמרה:
"מוטל עלוב. אני מבקשת שלהַבא לא נסכם דבר כזה בלי אישור שלי".

כאן עשיתי את השגיאה הגדולה הראשונה:
"Pepsi, kiss my ass" הטַחתי.
שקט גדול השׂתרר.

דומני שאפשר להגיד בביטחון שהיא לא שמעה את צירוף המלים הזה לפני כן וגם לא לאחר מכן.

וַיהי לילה.

==================================

תמונות: סנט הלן מתפרץ / אהרון שבתאי / JR / GRAND TETON

להמשך הסיפור לחצו.

אז ענת של רליק מכרה את החיפושית הירוקה, העתיקה, לאיזה פרַייר. הצרפתים עושים ניסוי גרעיני באיי מוּרורה ומקבלים לראשונה אישה – מרגריט יוסנר – לאקדמיה הלאומית הדגולה שלהם. פייר טרוּדו שוב ראש ממשלת קנדה, לוויינים קולטים קרני גמא מסוּפּרנוֹבה N49 – ואנו כבר בבסיס חיל האוויר HILL, לא רחוק מסוֹלט-לֵייק סיטי. יוּטה.

האמריקאים לא אומרים "יוּטה" כמונו. הם מטעימים את ה"טָה" וממש אפשר לשמוע את ה-H. גם "הוואי" הם אומרים אחרת, אבל נעזוב את זה עכשיו.

צוותי התחזוקה שלנו כבר שם, מחכים לנו, ובראשם שני קצינים שעברו אתי מהצד המערבי של הכנף לצד המזרחי, משנות השבעים לשנות השמונים: מפקד הגף הטכני נתן וקצין החימוש שלֶז.

שיא עונת הסקי. האמריקאים נרגשים מכך שירד שלג גם בפלורידה, למרבה הפלא. הציוד המבהיק שאנו קונים לא דומה לזה שהיה לשלמה וַינטרוב בחרמון, חודשים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים.

במִדרונות השלג של יוּטה חגי ואני נופלים יותר מאשר גולשים, וקוֹלה ממשיך לתרגל את מה שלמד ברביבים מיוֹתם הקסָם של קורצ'אק.

"עדיף שתתגלגל פעם בשלג", אני אומר לו באחד הערבים, "מאשר…"

"יהיה בסדר", הוא קוטע אותי בחיוך הזה שלו, שמשדר גם ביישנות וגם בטחון וגם: שמוֹר מרחק.

ומוסיף: "אל תדאג".

בן של מיניסטר או לא בן של מיניסטר?

ואכן, סיפור האופנוע בקליפורניה לא חוזר על עצמו.

כשאנו חוזרים ערב ערב מהבסיס לַמוטל בו אנו מתגוררים, הוא שולף מהפולארויד שלו תמונות סקי נהדרות שצילם כשגלש ב-SNOWBASIN בזמן שטסנו, וקורץ לי כשאצבע על שפתיו.

זה סוד שלי ושלו. לא סיפרתי לו שמפקד הכנף כבר יודע.

***

האמריקאים אוסרים עלינו לשאול שאלות שמתחילות ב"לָמה?"

גם בשבילם המטוס המהפכני הזה, שטס על חוט, עדיין חדש.

"Trust me, it works" הם מכריזים, כשכף יד ימין על הלב, ואז מפטירים: "It’s really refreshing to have you here".

לקח לנו זמן להבין ש"good" זה "בינוני" וש"really refreshing" משמעו: חכמים בלילה אַתם, קוץ בתחת.

בשביל מי שבא אל האווירון הזה ממשפחת המיראז', המעבר היה טבעי: מנוע אחד, טייס אחד, ומטוס שאתה לובש אותו כמו כפפה.

אבל ארבעתנו באנו אל הנֵץ מהקורנסים, ובהתחלה זה היה מוזר, לחזור אל השָנים בהן טסנו בלי נווט מאחור ועם מנוע אחד.

רק לחשוב על שעות של ישיבה במטוס, בכוננות "מיָידי", מבלי שיש מישהו לשוחח אתו. לספר בדיחות. לרכל.

וקולה צוחק: "למי אבוא עכשיו בטענות: לא הזהרתָ, לא הזכרתָ"…

והכוח האדיר הזה, ששווה למשקלו של המטוס ויורה אותך קדימה ולמעלה, כמו טיל. נזכרתי בשנים של המיסטר, בהמראות המפחידות בימי הקיץ, כשהמטוס עמוּס וניתק מהמסלול בקושי רב, מלחֵך את גגות הבתים כשהוא אוסף אַט אַט מהירות.

רק רליק, שעבר דרך מטוסי הבז בטרם הצטרף אלינו, הכיר את העוצמה הזאת, שמצמידה את גבך אל כיסא המפלט כשאתה מצית את המבער האחורי והוא יורק אש לאחור.

האש שיָרקו המיראז'ים והפנטומים היתה אותה אש, אבל העוצמה והתאוצה היו של דור אחר.

***

אביב אמריקאי קר, כחול ושקוף. כמעט תשעים איש נהרגים בהתרסקות של מטוס פולני. זה סיפור גדול פה, כי עשרים ושניים מהם היו מתאגרפים אמריקאים. חובבים, אם אני זוכר נכון.

מהומות בבלגיה בין הפלֶמים לווַאלונים. הרבה פצועים.

חֶבר מושבעים בשיקגו מרשיע מישהו שרצח איזה שלושים איש.

ג'ימי קארטר אכן מחרים את האולימפיאדה במוסקבה בגלל הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. האם פסטיבל הרוק הראשון המתקיים ברוסיה בדיוק אז הוא תגובה לעגנית לחרם הזה?

אני הולך לי לבקר את צוותֵי התחזוקה שלנו, העובדים עם האמריקאים על המטוסים. שלנו צבועים כבר בחום-ירוק-צהוב, והאמריקאים בגוֹנֵי אפור, בהיר של ענני נוצה וכהֵה מהסוג שמוריד גשם. מסביב מתוח כבל בגובה של חצי מטר, ואני מדלג מעליו בקלילות, ענוד בכל התגים שניפקו לנו המארחים, שאנן ומרוצה מעצמי, חושב על החבר'ה בדגניה ג', שלא ישכחו אף פעם איך התהפכתי עם טרקטור W9 מול בית הספר, ושעוד לא עיכלו את זה שסיימתי בהצלחה קורס טיס ואפילו הִפלתי שני מיגים סוריים מעל החרמון.

עוד אני פוגש בצהלה את המכונאים ואת החמָשים מסביב למטוסים, מה שלומכם ואיך הולך ואיך מסתדרים עם האנגלית ומה עם המשפחות, והִנה סירנה. ממכונית שאור כחלחל מהבהב על גגה יוצאים שני ברנשים שמגבעות רחבות שוליים לראשם ורובים ארוכי קנה בידיהם. וראה זה פלא, שני הקנים מצביעים אלַי. בנימוס תקיף ונחרץ הם מורים לי לפסק את רגלַי ולהשעין את ידַי על המתכת הצוננת של הרֶכב.

"מה אתם עושים?!" – זועק נתן באנגלית – "זה המפקד שלנו!"

"אל תצעק, תחייך" – אני ממלמל בעברית כשהקָנֶה בגבי – "הם מסוגלים גם לירות, בלי חוכמות".

וכל זה בגלל שפסעתי מעל הכבל במקום ללכת מסביב, כנהוג בארצות היָם.

הם לא ירו, אבל הרובים היו טעונים ולא נצורים.

הזהירו אותי כראוי, נכנסו למכונית המהבהבת כשהמגבעות לראשם והשאירו את הילידים עם המפקד שלהם, קצת פחות מרוצה מעצמו.

נזכרתי במחנה קיץ אחד, לפני הרבה שנים, מלחמות של הקנאים נגד הרומאים, ואיך קיצרתי את הדרך ודרכתי על שׂיחַ והפרחתי מתוכו להקה של צרָעות, צהובות ומזמזמות, ששֶבע או שמונה מהן עקצו אותי בזעם.

כשסבא יעקב שמע את הסיפור, העניק לי את השיעור הראשון על "דרך ארוכה וקצרה, דרך קצרה וארוכה" וגם "חכם השביל מִן ההולך בו".

===================================

תמונות:

מרגריט יוסנאר/ SNOWBASIN / W9 / צִרעה

לחצו כאן להמשך הסיפור.