מזרח – מערב (7)

מרץ 1980.

אז ענת של רליק מכרה את החיפושית הירוקה, העתיקה, לאיזה פרַייר. הצרפתים עושים ניסוי גרעיני באיי מוּרורה ומקבלים לראשונה אישה – מרגריט יוסנר – לאקדמיה הלאומית הדגולה שלהם. פייר טרוּדו שוב ראש ממשלת קנדה, לוויינים קולטים קרני גמא מסוּפּרנוֹבה N49 – ואנו כבר בבסיס חיל האוויר HILL, לא רחוק מסוֹלט-לֵייק סיטי. יוּטה.

 

האמריקאים לא אומרים "יוּטה" כמונו. הם מטעימים את ה"טָה" וממש אפשר לשמוע את ה-H. גם "הוואי" הם אומרים אחרת, אבל נעזוב את זה עכשיו.

 

צוותי התחזוקה שלנו כבר שם, מחכים לנו, ובראשם שני קצינים שעברו אתי מהצד המערבי של הכנף לצד המזרחי, משנות השבעים לשנות השמונים: מפקד הגף הטכני נתן וקצין החימוש שלֶז.

 

שיא עונת הסקי. האמריקאים נרגשים מכך שירד שלג גם בפלורידה, למרבה הפלא. הציוד המבהיק שאנו קונים לא דומה לזה שהיה לשלמה וַינטרוב בחרמון, חודשים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים.

 

במִדרונות השלג של יוּטה חגי ואני נופלים יותר מאשר גולשים, וקוֹלה ממשיך לתרגל את מה שלמד ברביבים מיוֹתם הקסָם של קורצ'אק.

"עדיף שתתגלגל פעם בשלג", אני אומר לו באחד הערבים, "מאשר…"

"יהיה בסדר", הוא קוטע אותי בחיוך הזה שלו, שמשדר גם ביישנות וגם בטחון וגם: שמוֹר מרחק.

ומוסיף: "אל תדאג".

בן של מיניסטר או לא בן של מיניסטר?

 

ואכן, סיפור האופנוע בקליפורניה לא חוזר על עצמו.

כשאנו חוזרים ערב ערב מהבסיס לַמוטל בו אנו מתגוררים, הוא שולף מהפולארויד שלו תמונות סקי נהדרות שצילם כשגלש ב-SNOWBASIN בזמן שטסנו, וקורץ לי כשאצבע על שפתיו.

זה סוד שלי ושלו. לא סיפרתי לו שמפקד הכנף כבר יודע.

 

***

 

האמריקאים אוסרים עלינו לשאול שאלות שמתחילות ב"לָמה?"

גם בשבילם המטוס המהפכני הזה, שטס על חוט, עדיין חדש.

"Trust me, it works" הם מכריזים, כשכף יד ימין על הלב, ואז מפטירים: "It’s really refreshing to have you here".

 

לקח לנו זמן להבין ש"good" זה "בינוני" וש"really refreshing" משמעו: חכמים בלילה אַתם, קוץ בתחת.

 

בשביל מי שבא אל האווירון הזה ממשפחת המיראז', המעבר היה טבעי: מנוע אחד, טייס אחד, ומטוס שאתה לובש אותו כמו כפפה.

אבל ארבעתנו באנו אל הנֵץ מהקורנסים, ובהתחלה זה היה מוזר, לחזור אל השָנים בהן טסנו בלי נווט מאחור ועם מנוע אחד.

רק לחשוב על שעות של ישיבה במטוס, בכוננות "מיָידי", מבלי שיש מישהו לשוחח אתו. לספר בדיחות. לרכל.

וקולה צוחק: "למי אבוא עכשיו בטענות: לא הזהרתָ, לא הזכרתָ"…

 

והכוח האדיר הזה, ששווה למשקלו של המטוס ויורה אותך קדימה ולמעלה, כמו טיל. נזכרתי בשנים של המיסטר, בהמראות המפחידות בימי הקיץ, כשהמטוס עמוּס וניתק מהמסלול בקושי רב, מלחֵך את גגות הבתים כשהוא אוסף אַט אַט מהירות.

 

רק רליק, שעבר דרך מטוסי הבז בטרם הצטרף אלינו, הכיר את העוצמה הזאת, שמצמידה את גבך אל כיסא המפלט כשאתה מצית את המבער האחורי והוא יורק אש לאחור.

האש שיָרקו המיראז'ים והפנטומים היתה אותה אש, אבל העוצמה והתאוצה היו של דור אחר.

***

אביב אמריקאי קר, כחול ושקוף. כמעט תשעים איש נהרגים בהתרסקות של מטוס פולני. זה סיפור גדול פה, כי עשרים ושניים מהם היו מתאגרפים אמריקאים. חובבים, אם אני זוכר נכון.

 

מהומות בבלגיה בין הפלֶמים לווַאלונים. הרבה פצועים.

חֶבר מושבעים בשיקגו מרשיע מישהו שרצח איזה שלושים איש.

 

ג'ימי קארטר אכן מחרים את האולימפיאדה במוסקבה בגלל הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. האם פסטיבל הרוק הראשון המתקיים ברוסיה בדיוק אז הוא תגובה לעגנית לחרם הזה?

 

אני הולך לי לבקר את צוותֵי התחזוקה שלנו, העובדים עם האמריקאים על המטוסים. שלנו צבועים כבר בחום-ירוק-צהוב, והאמריקאים בגוֹנֵי אפור, בהיר של ענני נוצה וכהֵה מהסוג שמוריד גשם. מסביב מתוח כבל בגובה של חצי מטר, ואני מדלג מעליו בקלילות, ענוד בכל התגים שניפקו לנו המארחים, שאנן ומרוצה מעצמי, חושב על החבר'ה בדגניה ג', שלא ישכחו אף פעם איך התהפכתי עם טרקטור W9 מול בית הספר, ושעוד לא עיכלו את זה שסיימתי בהצלחה קורס טיס ואפילו הִפלתי שני מיגים סוריים מעל החרמון.

 

עוד אני פוגש בצהלה את המכונאים ואת החמָשים מסביב למטוסים, מה שלומכם ואיך הולך ואיך מסתדרים עם האנגלית ומה עם המשפחות, והִנה סירנה. ממכונית שאור כחלחל מהבהב על גגה יוצאים שני ברנשים שמגבעות רחבות שוליים לראשם ורובים ארוכי קנה בידיהם. וראה זה פלא, שני הקנים מצביעים אלַי. בנימוס תקיף ונחרץ הם מורים לי לפסק את רגלַי ולהשעין את ידַי על המתכת הצוננת של הרֶכב.

 

"מה אתם עושים?!" – זועק נתן באנגלית – "זה המפקד שלנו!"

"אל תצעק, תחייך" – אני ממלמל בעברית כשהקָנֶה בגבי – "הם מסוגלים גם לירות, בלי חוכמות".

 

וכל זה בגלל שפסעתי מעל הכבל במקום ללכת מסביב, כנהוג בארצות היָם.

הם לא ירו, אבל הרובים היו טעונים ולא נצורים.

הזהירו אותי כראוי, נכנסו למכונית המהבהבת כשהמגבעות לראשם והשאירו את הילידים עם המפקד שלהם, קצת פחות מרוצה מעצמו.

 

נזכרתי במחנה קיץ אחד, לפני הרבה שנים, מלחמות של הקנאים נגד הרומאים, ואיך קיצרתי את הדרך ודרכתי על שׂיחַ והפרחתי מתוכו להקה של צרָעות, צהובות ומזמזמות, ששֶבע או שמונה מהן עקצו אותי בזעם.

 

כשסבא יעקב שמע את הסיפור, העניק לי את השיעור הראשון על "דרך ארוכה וקצרה, דרך קצרה וארוכה" וגם "חכם השביל מִן ההולך בו".

 

===================================

 

תמונות:

מרגריט יוסנאר/ SNOWBASIN / W9 / צִרעה

לחצו כאן להמשך הסיפור.

תגובות בפייסבוק:

תגובות בפייסבוק