שלום לכולכם,
המארגנים יודעים עם מי יש לי עסק ואנו מתחילים אחרי שהבטן שלכם מלאה, זה משהו שזכור עוד מימי "שקם בדת"ק" שהמשמעות היתה שעזבו אתכם באמשלי מהאומללים בקצה מסלול, ולמי אכפת מחבר'ה בדפ"ץ, עכשיו זוללים משהו ושמישהו יגיד לנחושתן יכול לחכות כמה דקות עם שורת התקלות שהוא הולך לפתוח בספר כי הוא כבר קיבל ארוחת בוקר מפוארת בגף טיסה.
אני רוצה להודות לפני הכל לבעז סגל, אפרת זהבי, אורי קנשתי, רונן פרידמן, רמי יצחק, גדעון רוזן ואודי בורג, שרק בזכותם הערב הזה מתקיים והאמת שזו לא פעם ראשונה שהשמות הללו צצים בכל מה שקשור לשמירת המורשת של הטייסת המפוארת הזו שלנו.
כשאני מביט בשולחנות ובאנשים היושבים מאחוריהם , אני חייב להודות שאוסף כזה לא תמצאו בשום מקום, ואם מישהו מדבר על ה DNA של החברה הישראלית אני סמוך ובטוח שהוא ימצא אותו כאן: אנשים בכל הגילאים, נושאי תפקידים שונים בשרות סדיר ומילואים, מכל העדות והמינים , שהגיעו הנה מגליל עליון, ראשון לציון, אזור, באר שבע, מכבים-רעות, מודיעין, ירושלים, תל אביב, חיפה, כרמיאל, דימונה, מגדל העמק, אלפי מנשה, מצפה רמון, צור יגאל, חדרה, רחובות, גן יבנה, עפולה, צורן, נהריה, קיבוץ גבים, קרית גת שכחתי איזה מקום? תרגישו חופשי להוסיף.
ויש גם את אלה שקולם לא יישמע הערב, ולא נזכה לראות אותם יותר לעולם.
• יוסף "יוסי" אליאל – מפקד הטייסת – 1986
• אילן רמון – טייס – 2004
• אבי קוגן – פנצ'יף,
• אורלי מרציאנו – חמשית
• דוד עבייד – חממניק
• יורם נוימן – ממסניק 2013
• אלי עמון – חמש
• אבי כהן – ממסניק -/1989
• שמעון אדרי – ממסניק 1989
• קובי מזרחי (הנהג) –
• ציון טולדנו – חמש נפטר ב-2007
• עמוס בר –-מפקד טייסת 2008
• אריאל דרחי חמש –2006
• עופר לוי –18/4/2010 חמש
• ציפי פרץ – פקידת כלים 1979
• דני אוברסט – טייס 1995.
• ניר גדון – 2014 טיס
• עוזי מסטיף – ציוד קרקע
ואם השמטתי מישהו עמו הסליחה.
ברשותכם אני מתכבד לפתוח את החלק ה"תרבותי" של הערב, למרות שריכוז של ממסניקים, חמש"ים, חממניקים ושאר ירקות זה לא בדיוק שיא ה"קולטורה" התרבותית אבל כיוון שמה שמחבר בין כולם הן הספרות 3 5 2 , לא צריך לדבר יותר מידי כי ריכוז האירועים והחוויות שכולנו עברנו, לא משנה באיזה תפקיד, הוא מהסוג שאתה רק מתחיל את הסיפור וחמישה חברים קופצים עליך לסיים אותו, בדיוק כמו בנגלה הראשונה לאוכל שאם היה חייזר שומע את בליל הדיבורים הבלתי פוסקים היה בטוח שזה מרכז ושליטה של בסיס רמון כולו וכמה אפשר לבלבל את המוח לפני ואחרי האוכל.
כל זה בתנאי שבני בן עזרא שוב לא בודק אם אפשר לשלוף את הפין שמחבר בין הטרקטור לעגלה.
ושלא לדבר על הרייסים בירידה לכיוון דתק תשע.
בתחילת שנת 1976 הוחלט כי טייסת 113 הצרעה שהטיסה נשרים תקבל כפירים חדשים. אוקי אז מה עושים עם הנשרים של 113? ובכן, מקימים טייסת חדשה בשם טייסת 253 ,אגב ,נתון שאני בטוח שהרבה יותר כלל לא מודעים לו, הוא שהכתובת הראשונה שלנו היתה לא בבסיס רמון, לא בבסיס איתם אלא דווקא בחצור, ואם אני אתפוס את הגאון שהחליט שהבסיס הזה במרכז הארץ מרחק יריקה מכל עיר נורמלית לא מספיק טוב וצריך להעתיק את כל האופרציה למדבר בקצה המדינה, אני אבוא איתו חשבון. לראייה כמה שמחנו לפרוס לחצור כדי להיות יותר קרובים לבית מבלי לדעת כלל שזו היתה יכולה להיות ברירת המחדל שם, אבל מצד שני היינו מחמיצים את החוויות של הקרבה למצפה רמון, שלל המסעדות ומרכזי הבילוי, הפאבים העמוסים לעייפה עד הבוקר, מלון בראשית… אהה, סליחה התבלבלתי בדפים, בשנים ובשם העיר….
אנו חוזרים לשנת 1976 שנה שבה חמשים, חממניקים וממסניקים שסיימו את הקורסים בביס"ט 21 בחיפה החלו להגיע לחצור ולהשתתף באופן פעיל בעבודת שטח עד שבחודש יולי הוכרז על הקמת הטייסת ובאוקטובר היא יורדת לבסיס חדש שהוקם בצפון סיני לא הרחק מצומת אבשלום בקו אווירי מול העיר ימית, 20 קמ' לכיוון מזרח אל תוך המדבר. הוא שדה איתם.
בשנת 1980 נמכרו מטוסי ה"נשר" לחיל האוויר הארגנטינאי. במקומם קלטה הטייסת את מטוסי ה"מיראז' 3C" של טייסת 117 ("טייסת סילון הראשונה") שהתכוננה להצטיידות במטוסי ה-F-16A/B ("נץ"). הטייסת הפעילה את מטוסי המיראז' גם בטיסות דימוי-אויב לצורך תרגול טייסי החייל, סוג של "טייסת אדומה"."בשנת 1981 פונה בסיס איתם במסגרת הנסיגה הישראלית מסיני וטייסת 253 עברה מאיתם לרמת דוד שם עבר מערך הקרקע קורס הסבה שעבדו שכם אל שכם עם טייסות הנץ 110 ו 117 – למה לא נשארו שם? ובכל זו כבר פעם שנייה שזה קורה?
אגב בועז סגל מזכיר מאותה תקופה את השיגעון של דב "גומיות בנעלי עבודה", כאשר במוצאי שבת הם היו לוקחים לו את הסוסיתא ונוסעים לקנות למי שביקש פלאפל בעפולה, כאשר מרוב נסיעות דרומה הרשקו היה מנתק את הספידומטר ואחרי כל טיפול אי אפשר היה לנהוג. המוסך היה מקלל את הסוסיתא האומללה שכל 5,000 ק"מ היתה מגיעה מפורקת לחלוטין.
לאחר ההסבה ממשיכה הטייסת למשכנה החדש בבסיס רמון שבהר הנגב. שם קלטה עוד באותה השנה את מטוסי ה-F-16A/B ("נץ") שטסו בה 22 שנים והכשירו טייסי קרב צעירים רבים במקצוע הלוחם האווירי."במרץ 2003 נסגרה הטייסת, כאשר מטוסי ה-F-16A/B ("נץ") שלה וציוד הקרקע הנלווה, הועברו לטייסת 116 הוותיקה ("טייסת מגיני הדרום") בבסיס נבטים.
ביולי 2003 נפתחה טייסת 253 מחדש בבסיס רמון כאשר הגיע אליה גרעין ההקמה של טייסת ה-F-16I ("סופה") הראשונה של החיל.
ב-19 בפברואר 2004 נחתו בבסיס רמון שני מטוסי ה–F-16I ("סופה") הראשונים של חיל–האוויר, ונקלטו בטייסת. בכך הפכה 253 לטייסת ה"סופה" הראשונה של חיל האוויר. ותודה לאלי אנצ'יקובסקי על העזרה בנידוב המידע – אודי קופי פייסט לאתר כן?המטוסים מתחלפים, השנים עוברות, אבל אם יש משהו שהוא הלב והנשמה של הטייסת הרי המדובר באנשים שעובדים הכי קשה, לעיתים מסביב לשעון, ועושים זאת כשהם יודעים שאת התהילה יקצרו אלה עם היהלום בקצה, אבל לא דבר כזה יניע מישהו מלעשות את הכי טוב שהוא יכול, ואני חושב שכולנו בשלב כזה או אחר עבדו באוברקלוקינג מטורף, שעות לא שעות, שישי שבת, אם אין קלרם מרימים בידיים, וזה רק מהצד שלנו החמשים, אני חושב ששום מכון כושר לא יוכל אי פעם להפוך אותנו שוב למה שהיינו אז.
אז מה מביא קבוצה כזו של אנשים כל כך מיוחדים 30 שנים אחרי שתלו את המדים, חלקם עדיין משרת ( יש כאן מישהו שעדיין בחייל? ) היכן?
אז מה מביא את כולנו? למסעדת קולומבוס בהרצליה? אצל המארגנים זו הקומבינה של ה150 שקלים ששילמתם, אצלי זה הצ'ק שאני מקבל בסוף הערב, ולא קנשתי לא לצ'ק הזה מתכוון המשורר, אבל באמת? למה אנחנו כאן? האם זה האוכל ? ההזדמנות לברוח מהבית והמטלות של הילדים והכלים ולצאת סולו לבילוי? אולי הזדמנות לבדוק השקעות נדל"ן בסביבה? לא נראה לי.
כשישבו המארגנים ורכזו את שמות האנשים העמודה של שנות השירות נפרסה על פני שנים רבות, מה שאומר שהגיל לא מאחד את כולנו . אז מהו הדבק שלא משנה מתי ניפגש, החיבוק יהיה טרוויאלי ולא נפסיק לחלוק חוויות? ובכן זה בדיוק מה שקרה לי אישית עם מישהו שפגשתי בטיול אופנועים והתברר שהיה חמש אצל הסורים מהעבר השני של הבסיס , עשר שנים אחרי, אבל גם עם החיץ הזה פתאום מצאנו שפה משותפת בכל הקשור לתותח הוולקן המסובך, בודק 501 שלא משנה מה תמיד היה מציג תקלה, ראשי הגפרור שעשו את הפאק הזה, החשש התמידי מנורי ההטעיה שלא ישתגעו עלינו, מוץ חית שדמיינת כל הזמן שאתה נושם אותו, ועוד אין סוף דברים משותפים בדיוק כפי שיש לכל בעל מקצוע אחר שחייו התנהלו סביב ציפורי הפלדה.
שלא לדבר על גף ביקורת הידוע לשמצה ושתמיד בבקרת ירי ונשר היו הבחורות הכי חתיכות והכי מעצבנים היו החברה מהידרוזין עם הסרבלים שלהם שחשבו שהם מתנת האנושות לעולם.
וזה העוגן רבותי: ילדים שעכשיו סיימו תיכון יושבים בתא הטייס של מכונה שכזו, וזה באמת לא משנה אם המדובר במיראז או נץ או סופה, כי האחריות היא עצומה גם להחזיר את אנשי הצוות בשלום הביתה וגם לדאוג שהמשימה תושלם, ומעבר לאחריות יש את הטמטום הבלתי נתפס הזה כמו חמשים דוהרים על עגלות 1000 במירוץ מהדפץ ומחזיקים ביד כמות מצטברת כזו של מרעומים, כפתים, וחומרי נפץ שיכולים להעיף את כל הבסיס באוויר, כשלצידם הממסניקים שנבלעים בתוך מיכל F1 או דואגים לפגישה צמודה עם כני הנשא אבל מצד שני דואגים כמו אמא לכל חלק נע במטוס, דרך המנוע, הכנפיים ובעצם המטוס כולו – החממניקים שמספקים את החמצן לבן האנוש שיטיס את המכונה ושורפים לילות על תקלות אין ספור ועד לאנשי ציוד הקרקע, ההנהלה, המטיסים, וכל מי שבסופו של דבר רוקד בריקוד המטורף הזה שהופך מכונה לשומר השמיים של מדינת ישראל כאשר היום האחריות היא פי כמה וכמה כי אדם אחד עושה למעשה את כל התפקידים כולם.
לא משנה מה עשינו מה נעשה ומה נחווה בחיים שלנו, לעולם לא נשוב לעומס הפיזי והמנטלי המטורף של העבודה סביב השעון, האחריות האדירה תחת צל של מפקדים וקצינים, וכלה במשמעת הצבאית כי בשורה התחתונה לא משנה כמה טוב היית, לעולם לא היית מקבל טפיחה על השכם, אבל אם פישלת זה כבר היה סיפור שונה לחלוטין.
אם נרכז את כמות שעות האנוש המצטברת כאן שהושקעה במטוסים נגיע למספרים היכולים להזין מפעל ענק, ואני סמוך ובטוח, שעם כל החלקים הפחות נעימים שעברנו, זו היתה תקופה שכל אחד מאיתנו היה שמח לזנק למנהרת הזמן ולחוות את זה לפחות עוד פעם אחד בשביל הנוסטלגיה
אבל רק פעם אחת. לא צריך יותר מזה.
מקור: מפגש טייסת 253 | מישל דור
המפגש נערך ב- 8/5/2014 במסעדת "קולומבוס" בהרצליה פיתוח.
