מזרח – מערב (2)

ישבתי לבדי בטייסת העזובה והרהרתי ביום הולדתה המְמַשמֵש ובא של בִתנו הקטנה טליה.
עוד מעט תהיה בת ארבע.
הדלקתי את הרדיו. חדשות. ברית המועצות פולשת לאפגניסטן. תפוקת הנפט העולמית בשׂיא חדש. הרוצח איתן חייא השתחרר מהכלא לאחר שהנשיא אפרים קציר חמל עליו. אומרים שהוא בדרך לניו יורק.
השן הארורה מזכירה את קיומה. טלפון למרפאה ואני בדרך לשם.
מכאן זה קרוב, לא כמו מהצד המערבי של הכנף.
אתה צריך כתר. עם סתימה רגילה השן תתפרק בביס הרציני הראשון.
כתר?
זאב עם כתר בשן?
מתחילים להתפורר, מה?
רוחי נפלה. חזרתי לטייסת והתבוננתי בתמונתו של שלמה ויינטרוב עם נעל הסקי הנוֹשָנה הסמוכה לה.
ואז הוא נכנס, לבוש סרבל טיסה בלי דרגות ועם כתמי זיעה.
מייד התיישב, מחייך כמו שתמיד חייך.
מקנא בי שאָטוס על אֶף-16 .
נזכרנו באברהם הכהן, גם הוא טייס-קרב מקיבוץ בית-אלפא.
סיפרתי לשלמה איך נחת אברהם בחצרים עם סטראטו-קרוּזר בַהמתנה של סוף מאי 1967 .
כל המדריכים והמפקדים התפזרו לטייסות שלהם.
נותרנו פרחי-טיִס עזובים, חסרי מעשֶׂה, בבסיס החדש, הגדול והמסנוור בלוֹבנוֹ הצהוב.
הסטראטו היה עמוס רקטות, בשביל הפוּגות.
ימים ספורים אחר כך כבר נפלו מַתי ודָני עם הפוּגות שלהם בפיתחת רפיח ובקרב על ירושלים. שניהם היו בני המחזור שלנו שהתגייסו במקרה שמונה חודשים לפנינו.
אברהם, אתה בסטראטו? שאלתי בתמימותי. אתה כבר לא טייס-קרב?
ככה זה, זאביק, השיב לי אברהם הכהן וצחק. כשאתה מזדקן, נדמה לך שאתה אותו טייס שהיית, אבל אז הצעירים דופקים אותך בקרבות-אוויר ואתה מבין שאתה לא. הקוֹמפּרֶסיה בורחת.
כעבור עשרים וחמש שנים בדיוק הבנתי היטב על מה הוא דיבר.
אבל עד אז הוא כבר נהרג בטיסת ניסוי עם הערבה של התעשיה האווירית.
בינתיים, דצמבר 1979 , הקשיב שלמה קֶשב רב לסיפור, שר את יֶסטֶרדֵיי של הביטלס עד הסוף ושאל:
התאוששת מהשטות הזאת?
אתה יכול להקפיץ אותי לבֵית-אלפא?
רגע, אמרתי לו, אף פעם לא אמרתי לך, כי התביישתי, כמה התפעלתי ממשהו שאמרת לאלישבע.
אמרתי לאלישבע הרבה דברים, גיחך שלמה.
כן, אבל היא אמרה לך שהיא חושבת להתאבד.
את זה אני זוכר. אבל מה אמרתי לה אני לא זוכר.
אמרת לה שהיא תחסר מאד ליפתח, הבן שלך. הרי היא דודה שלו.
ככה אמרתי לה? הרים שלמה את גבותיו וקם.
ככה אמרת, והיא סיפרה לי את זה, ותמיד התביישתי להגיד לך כמה התפעלתי מהתשובה הזאת שלך.
כמו “מט” בשחמט של הלב.
הוא עשה בכף ידו השמאלית את תנועת הביטול ההיא שלו ועיקם את פיו.
נכנסנו לָרנו ארבע ונסענו מזרחה. שלמה השכיב את המשענת, עצם את עיניו ונרדם. לא העזתי להדליק את הרדיו. נשכתי חזק את הלשון כדי לא לבכות.
הגלבוע מימין. אינני יודע לגבי הטַל, אבל אכן אל מָטר.
והגלעד מכחיל בשמשה הקדמית.
בצומת כלא שַטה פניתי ימינה וחלפתי בסיבוב בו נפלתי פעם מהאופניים.
נסעתי בשוּלֵי בית-אלפא דרך הרפתות לבית-הקברות הסמוך לגלבוע.
שלמה התעורר, הרים את המשענת ושאל אם ראיתי פעם את רצפת בית הכנסת העתיק.
כן, השבתי ומייד נשכתי שוב את הלשון. הרי זו היתה הצעה.
שם הוא ירד.
איך לא סיפרתי לו על הבן שנולד לו בקיץ 1970 ?
חזרתי מערבה, לרמת-דויד.
גבעת המורה מימין. חזרתי פעם ברגל משם בגלל מריבה טפשית עם מישהי שגם היא כבר איננה.
וכבר הר הקפיצה.
שלמה היה שר עכשיו, ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה.
===============================
תמונות: אברהם הכהן / טליה
בית הקברות של בית-אלפא
רצפת בית הכנסת העתיק של בית אלפא

לייק
לייק אהבתי צחקתי וואוו התעצבתי כעסתי
3

תגובות בפייסבוק:

תגובות בפייסבוק

השאר תגובה