מזרח – מערב (1)

לאחר קבלת אישורו של זאב רז, אני מתחיל להעלות סידרת פוסטים חדשה ובהם סיפוריו של זאב, שהיה טייס קרב בחיל האוויר הישראלי, עמד בראש המבנה שהפציץ את הכור הגרעיני העיראקי במבצע אופרה כמפקד טייסת 117 ועוטר על כך בצל"ש הרמטכ"ל, השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף משנה.
הסדרה נקראת מזרח – מערב והיא תהיה חלק מספר שזאב עומד להוציא.

מזרח – מערב (1)

טייסת-קרב בלי מטוסים ובלי טייסים היא כמו גן סגור.
לא נעים.

סוף 79. תחילת החורף. אני כבר לא מפקד טייסת 69.
הקורנסים על צִוותיהם בצד מערב של הכנף ואני בַמזרח.
הדוד דניאל מזכיר לי שהחלמוניות פורחות בתבור.
טייסת 117 התרוקנה ממיראז'ים. ומאנשים.
ההמולה הנהדרת שהיתה כאן נָדַמה.
פעם היו בה מטאורים. היא היתה טייסת הסילון הראשונה של חיל-האוויר.
לשני הראשונים קרא בן-גוריון "סַער" ו"סוּפה".
עכשיו יהיו בה מטוסי נץ – F-16A . האווירון הראשון שמחשב מטיס אותו.
גם לנו יהיו סַער וסוּפה, אני מחליט ביני לבֵין עצמי.
המכונאים והחמָשים כבר יצאו לארה"ב, ליוּטה, ללמוד את המטוס.
אנחנו, ארבעה טייסים, נצא לשם בתחילת האביב.
חיל-האוויר לא אוהב את ההחלטה הזאת של בני פלד.
היו מעדיפים מטוסי F-18 דו-מנועיים ואולי גם דו-מושביים;
שנות השִבעים הרגילו אותנו למטוסים כאלה.
לָעולם זה היה עשׂוֹר. לנו זה היה דוֹר.
אני עובר בַגפן המטפסת והחלוּדה שבחזית הטייסת ונכנס למשרד שיָשבו בו קובי ריכטר ומנחם בָּר.
מנחם הקים את טייסת המטאורים וקובי סגר את המיראז'ים.
לא מצליח להתיישב שם.
פותח עם צרור מפתחות גדול חדר אחרי חדר.
יורד במדרגות לחדר המבצעים, שנראה כמו 1959.
עושה סיבוב גדול ב"דירים" הריקים והעתיקים, בהם שכנו המיראז'ים.
חוזר. חדר הלבשה ריק מציוד. אני פותח את הארונות.
ריח מעופש של מקום שנעזב.
השקט הזה, שהִשׂתרר פה אחרי שני דורות של סילונים, לא שותק. הוא מדבר.
מאחד הארונות נופל עלי ציוד סקי משנות השלושים: מגלשיים ומוטות עשויים עץ, נעליים חומות מלופפות ברצועות עור.
בבת אחת אני נִזכר:
סוף 1967, נוסעים לעשות סקי בחרמון.

סקי!!
אף אחד לא יודע לעשות סקי בשלג.
לאף אחד אין ציוד סקי.
שלמֹה וַינטרוב מטייסת 117 מוצא אצל הייקים במושב מולדת, המשפחה של אשתו, ציוד סקי שהביאו איתם מגרמניה. הם חשבו שיֵש פה שלג?
הֶרמַן מחייך ולא עונה על השאלה.
מגלשי-עץ חומים, מוטות מחודדים שלא מהעולם הזה, נעליים שהתאימו לו בול.
שלמה ממשיך לבית-אלפא, שם גדל, ומראה לכולם בתרועות נצחון את האַנטיקות הנפלאות שמצא.
שבת כחולה. טנדר. נוסעים לחרמון.
כולם מחליקים על ניילונים ושלמֹה עם ציוד מהמאה התשע-עשרה.
כמו גדול. צוחק, נופל וקם וגולש.
שנתיים אחר כך, שוב הוא ברמת-הגולן.
הוא כבר רגיל להפיל שם מיגים סוריים עם הטילים החדשים, תוצרת הארץ.
עכשיו אנחנו גיסים וגם על זה יש לו בדיחה.
גובה נמוך לדמשֶׂק, תותחי נ"מ סוריים הורגים אותו. הוא אפילו לא נטש.
ימים ספורים קודם נולדה בִתנו שלומית. השם שניבא את מותו.
אני לוקח את הנעליים ואת המוטות ואחר כך גם את המִגלשיים למשרד שיָשבו בו מנחם בָּר וקובי ריכטר. עכשיו אני מצליח להתיישב, המום.
על זה בדיוק כתב סנט-אקזיפרי שהאנשים היקרים לנו לא מתים בבת-אחת.
כל פעם שהם חסרים לנו הם מתים עוד קצת.
בכל פעם קצת יותר.
בחרמון. בטייסת. בבית אלפא. כשנולד עוד נכד. כשאבי טולדנו שר ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה. כי זה קשור לאחת הבדיחות של שלמה:
למה גם כשטסים נמוך אל המטרה, חוזרים גבוה?
כי (עכשיו לשיר!) ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה.
להחזיר טלפון לדניאל. החלמוניות.
לַמגדל אין מה לצלצל. היא כבר לא שם.
{המשך יבוא}

===============================

תמונות: שלמה וינטרוב (נבות) / נעלי הסקי העתיקות /
הדוד דניאל / חלמוניות (צילם Yehuda Chazin)

להמשך הסיפור לחצו כאן.

שלמה וינטרוב (נבות)
שלמה וינטרוב (נבות)
נעלי הסקי העתיקות
נעלי הסקי העתיקות
הדוד דניאל
הדוד דניאל
חלמוניות (צילם Yehuda Chazin)
חלמוניות (צילם Yehuda Chazin)
לייק
לייק אהבתי צחקתי וואוו התעצבתי כעסתי

תגובות בפייסבוק:

תגובות בפייסבוק

2 תגובות

השאר תגובה